Tacita Dean

התערוכה יוצאת למסע אל העתיד באמצעות הזיכרון, להיפגש עם יצירות החושפות בפנינו דימויים מארכיון ההדחקה וההכחשה של הפחדים והחרדות שחווינו, מתוך ניסיון לבדוק באמצעותם תרחישים עתידיים הצפויים לנו ולעולמנו ולהעזר בהם כדי למנוע את החזרה על שגיאות העבר. תמיסטוקלס, בן המאה החמישית לפנה"ס, התלבט ברצונו ללמוד את אמנות השכחה על פני אמנות הזיכרון: "זוכר אני דברים שאני מבקש לשכוח", כך אמר, "ואינני יכול לשכוח דברים שאינני רוצה לזכרם". דבריו אלו נאמרים מתוך הרצון להשתחרר ממשקלם של הזיכרונות, אשר ודאי מהווים מעמסה ומטילים אחריות על הפרט והאנושות המנסים להתמודד עימם.
הוגים רבים אשר ניסו להבין את ערכו ומשמעותו של הזיכרון הותירו אחריהם יותר שאלות מתשובות ומרחבי תהייה והתלבטות עבורנו ועבור הדורות הבאים.
ואולם הארכיונים אינם שותקים. לעולם לא נדע כיצד השפיעו על ארכיוני התת-מודע השואות למיניהן אשר חוותה האנושות, אין ספור המלחמות, פעולות הטרור או הפצצות האטום שסיימו את מלחמת העולם השנייה. אין ספק שתוצאותיה של היסטוריה עקובה מדם, כאב ואלימות הדדית הצמיחו חשד וחשש וחשיבה קטסטרופית על עצם קיומנו. השיח הציבורי והלך הרוח המתקיים בצילה של החרדה האפוקליפטית ממחיש את תחושת אי הוודאות של הגורל הבלתי צפוי מולו ניצבת האנושות.
תחושה של דחיפות קוראת לאיחודו של העולם סביב בלימת הקץ הנורא, והנבואה על אסון כלל עולמי ניבטת מיצירות התערוכה ומאיימת עלינו במשנה תוקף כבאה לאשרר את חששותינו מפני החורבן המתקרב ובא.
עוצמתו של ביטוי המחאה החזותית מתחזקת בעיקר בקרב האמנות האקספרסיוניסטית ערב מלחמת העולם הראשונה, ובתקופה שבין שתי המלחמות בגרמניה, ערב עלייתם של הנאצים לשלטון. אמנים כמו ג'ורג' גרוס, אוטו דיקס, לודוויג קירכנר, ק. רוטלוף, אריק הקל, מקס פכשטיין, אוטו מילר ומקס בקמן, ובעקבותיהם מרסל דושאן ואמני תנועת הדאדא, המתריעים מפני התוהו ובוהו תוך שהם נרתמים לתאר את האבסורד, ופריחתו של אנרכיזם ודקדנטיות חברתית ומוסר מידרדר.
יצירתו של פאבלו פיקאסו "גרניקה" ויצירתו של חואן מירו "הקוצר", אשר הוצגו בביתן הספרדי בתערוכה הבינלאומית בפריס ב- 1937, ערב מלחמת העולם השנייה, הפגינו ללא ספק את מחאתה של האמנות כנגד הברוטאליות האנושית שחווה העולם ואת הפחד מפני הבאות, ואמנים ניאו-אקספרסיוניסטיים כמו יוזף בויס ואנסלם קיפר אשר הביטו בפניה של המציאות שהותירה המלחמה ובפצעים שלא הגלידו, ובאמצעות יצירותיהם האינטנסיביות המשיכו לתאר את הטבע ההרסני של האדם והדיכאון שהוא הותיר אחריו, תוך מעורבות הולכת וגוברת בפוליטיקה של תקופתם.
אולם יותר מכל תרמה המצלמה המתעדת, שהותירה את העולם פעור פה אל מול הדימויים שהונצחו במחנות הריכוז שניהלה החיה הנאצית כנגד האנושות, מול הפשע הגדול ביותר שעשה האדם כנגד אדם אחר.
שום יצירת אמנות לא הצליחה להתחרות בביטוי החזותי המצמרר של הזוועות שתיעדה המצלמה שם. תאודור אדורנו, אחד התיאורטיקנים המרכזיים והחשובים שעסק בתולדות שואת יהודי אירופה, אף הרחיק לכת באומרו כי כתיבה של שירה לאחר הזוועות שהתחוללו באושוויץ היא מעשה ברברי.
בדבריו נותן אדורנו ביטוי לרפיון האדם אל מול מימד הקטסטרופה של השואה, ולתחושה שאסון בסדר גודל כזה אינו ניתן לייצוג, לא באופן מושגי-שכלתני ולא באופן אסתטי-אמנותי.
התערוכה "מעבר לזיכרון" היא ניסיון נוסף לעורר את השאלות, לא באמצעות דפדוף באלבומי התמונות של האירועים והזוועות, ומבלי להפיח רוח בדימויים הקשים המצויים מן הסתם במאגרי הזיכרון ובתודעת האנושות כולה, אלא "בניסיון לטהר רגשות מסוכנים" כפי שהגדיר אריסטו את תפקידה של האמנות.
מלאכת האוצרות שמה לה למטרה להגיע אל מודעותו של הצופה באמצעות דימויים מטאפוריים שמעבר לזיכרון, ולא באמצעות המסמכים שתועדו בו. כל זאת רגע לפני שיהיה מאוחר מידי. במציאות זו, בה הספק והחשש עולים על הנודע, לא פלא הוא שהאנושות, אשר מיהרה להכריז על מותו של האלוהים, חוזרת בה מכוונותיה וגלי התעוררות דתית מבשרים עידן של חרטה ואמונה ברחבי העולם. על נטייתו של העולם לראות את סופו הקרב ניתן ללמוד מן היהדות, הנצרות והאסלאם אשר הזהירו את מאמיניהן מפני בואו הקרב של יום הדין.
היום אנו ניצבים שוב מול התראות, גורליות והרות משקל לא פחות מאלו שקדמו להן בעבר. אנשי המדע ואיכות הסביבה מזהירים אותנו מפני קריסתו של הטבע בעקבות יחסו המזלזל של האדם אליו. כלכלנים מתריעים מפני תרחישי שפל חסרי תקדים, אף גרועים מאלו שהצליחו לדרדר את האנושות למלחמות עולם.
ובפתח מרחפת שואה גרעינית, מלחמות דת ואידיאולוגיה ומגה-טרור המופעל משיקולי אגו אנושיים. כל אלו מאיימים עלינו מכל עבר ופוערים תהום לרגליה של האנושות. זוהי שואה הגדולה שבעתיים מנבואות החורבן של העבר. לא עוד הבטחות על גן עדן וגאולה אלוהית עם ניצחון הטוב על הרע אשר יבוא אחרי הסוף המר, אלא הפעם יהיה זה קיצו המוחלט של העולם.
אנו צופים כל העת האחרונה בסחרורו של העולם במעגל הטרור והאלימות, ונקראים ליטול את האחריות על עצמנו. לא להיסחף בנחלי הפילוג, השוני ואי ההסכמה, אלא לדבוק במחשבה משותפת וברצון להתאחד ולהכריע מתוך תבונה וסולידאריות אנושית וראיה גלובאלית של טובת העולם. הפתרון לכך נמצא בניסיון שלנו להבין את מה שצופן העתיד. ואת זה נעשה טוב יותר אם נעורר בקרבנו את הזיכרונות ולא נשכיח את שגיאות העבר.